<h1>סמ"ג עשין סימנים נ"ט—ס"ב</h1>
<h2>דף נט.</h2>
ארבעה מצות עשה יש במאכלות: א.גלבדוק בסימני בהמה וחיה ולהבדיל בין טמאה לטהורה. ב.גלבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור. ג.גלבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור. ד.גלבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ונאמר להבדיל בין הטמא [ובין הטהור] (לטהור) וגו' (ע"פ רמב"ם בפרטי המצוות ברה"ל מאכלות אסורות ושם פ"א ה"א).
אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותרת באכילה חוץ מעשרה המינין המנויין בתורה והם ג' מיני בהמות שור כבש ועז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, כל מי שמכירן הרי זה אוכלן בלא שום בדיקה (ע"פ רמב"ם מאכלות אסורות פ"א ה"ח ע"ש). ומי שאינו מכירן כבר נתפרשו סימניהם בתורה (דברים י"ד ו') שתהיה מפרסת פרסה שתי פרסות ומעלת גרה וצריך שיהא שם שני סימנים אלו, ואסר הכתוב את הגמל אע"ג שהוא מעלה גרה ואת החזיר אע"פ שהוא מפריס פרסה לפי שאין בהם שני הסימנים, ופירוש מעלה גרה שמאכלה חוזר ונגרר מן האסטומכא לתוך פיה לחזור ולכתשו הדק (ע"פ רש"י ויקרא י"א ג').
אע"פ שכל העשרה מותרים באכילה צריכים אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה ש[ה]חיה חלבה מותר ודמה טעון כיסוי והבהמה [ה]טהורה חלבה אסור בכרת ואין דמה טעון כיסוי (רמב"ם מאכלות אסורות פ"א ה"ט). וסימני חיה פירשו רבותינו בחולין על פי הקבלה כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון [ה]איל הרי זו חיה טהורה בודאי (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"י ע"ש) ומפרש שם שכל שאין קרניו מפוצלות כגון הצבי צריך שיהו בקרניו ג' סימנים הללו, שיהו קרניו כרוכות כקרני השור פירוש (רש"י ד"ה חדודות) עגולות וגם שיהו חדודות כקרני השור והעז שהם חדודות בראשם וגם שיהו חרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהם אבל אם אין מובלע בהן אין החריקות סימן, וכל שיש בה ג' סימנים אלו כרוכות וחדודות וחרוקות הרי הוא אוכל [את] חלבה ודמה טעון כיסוי, ואומר רבינו יצחק שאין די בב' סימנים הללו כרוכות וחרוקות לפי שיש מין עז שהוא כך כמו שמוכיח שם (תד"ה והרי עז). פירש רבינו יעקב (תד"ה והרי צבי) שהצבי שהוזכר באלו טריפות הוא אותו שאנו קורין עתה צבי שהרי אין עורו מחזיק את בשרו ואמר בפרק אחרון דכתובות (קי"ב א') ארץ צבי מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה ואומר במדרש שיר השירים דומה דודי לצבי מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה אף הקב"ה בשעה שישראל בצרה עינו אחת פתוחה עליהם לשומרם, והרי אנו רואין בזה שאנו קורין צבי שכך דרכו שהוא ישן בעין אחת ועין אחת פתוחה לפיכך אין לפרש מפוצלת כמשמעו מפוסקות ומפוזרות לחלקים שהרי קרני הצבי כך הם אלא פירוש מפוצלות כמו מבוצלות כמו נשפת שהוא כמו נשבת ובסדר זרעים יש בכמה מקומות הבקר כמו הפקר, ומבוצלת לשון כפיפה כדאיתא בקידושין פרק האומר (ס"ב ב') מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו וקרני האיל זקופות ובראשם כפופות אבל של צבי אינם כפופות כלל. כתב מורי רבינו יהודה בשם רבינו יצחק [ד]אע"ג דמתרגמינן אקו ודישון יעלא ורימא ראמים שלנו [הם] מין בהמה לכל דבר וחלבם אסור ודמם אין טעון כיסוי כי אותם ראמים שהם מין חיה גדולים מאד כדאיתא בפרק בתרא דזבחים (קי"ג ב' ותו') ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג ב') שאומר שם לדידי חזי לי אורזילא דרימא בר יומי כו' פירוש עופר של ראם, עופר האיילים מתרגמינן אורזילא דאיילייא.
סימני עוף טמא לא נתפרשו בתורה אלא (מיני) [מנה הכתוב] מינין טמאים בלבד ושאר מיני העוף (מנה) מותרין, והמינין האסורין ארבעה ועשרים מינים ואלו הן, א'גנשר, ב'גפרס, ג'געזניה, ד'גדאה והיא הראה האמורה במשנה תורה, ה'גאיה והיא [ה]דיה האמורה במשנה תורה, ו'גמין האיה שכך כתוב בה למינה מכלל שהן שני מינין, כך מפרש בפרק אלו טרפות (ס"ג א') בכל עוף שכתוב בו למינו, ז'געורב, ח'גזרזיר שכך נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר, ט'גויענה, י'גותחמס, י"אגושחף, י"בגונץ, י"גגשרינקא והוא מין הנץ שכך כתוב בו למינהו, י"דגכוס, ט"וגושלך, ט"זגוינשוף, י"זגהתנשמת, י"חגוקאת, י"טגרחם, כ'גחסידה, כ"אגוהאנפה, כ"בגמין האנפה שכך כתוב בה למינה, כ"גגוהדוכיפת, כ"דגוהעטלף, כל מי שהוא בקי במינין האלו ובשמותיהן הרי זה אוכל כל עוף חוץ מאלו ואינו צריך בדיקה (רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הל' י"ד—ט"ו).
ומי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, שנינו בפרק אלו טרפות כל עוף הדורס טמא, ופירש רבינו יעקב (ס"א א' תד"ה הדורס) דורס ואוכל העוף מחיים ואינו ממתין [לו] עד שימות כדאמר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ט ב') מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות. ואותן שאין אנו מכירין בו אם הוא דורס או לאו אומר שם (ס"ה א') שאם יש לו אצבע יתירה, וזפק הוא המוראה, וקורקבנו נקלף ביד (עי' רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הט"ז) בידוע שהוא טהור, [ו]מדקדק רבינו יעקב (ס"א א' תד"ה כל) מלשון בידוע שהוא טהור שכל עוף שיש לו ג' סימנין הללו ודאי אין דורס ואינו צריך לבדוק סימנין של דריסה. ואומר שם (ס"א ב' ורש"י ד"ה תלתא) שעשרים עופות יש בהן ג' סימנים בכולן ובעורב שנים מהם ונשר אין לו סימן טהרה ובפרס סימן אחד ובעזניה סימן אחד וסימן רביעי שאינו בכולן או ישנו בפרס או ישנו בעזניה, וצריך לפרש ששלשה סימנין הללו על כרחינו אינו דורס אחד מהן שאם היו השלשה האחרים בידוע שהוא טהור כאשר בארנו ועורב יש לו אחד מהן עם אינו דורס (תו' שם). אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור (ס"ב א'), ופירש רבינו חננאל (הלכה) [קבלה היא] בידינו מרבותינו שזה הסימן הוא [ש]קורקבנו נקלף משמע שרוצה לומר שאותו סימן רביעי [ש]אינו אלא בפרס או בעזניה (ו)הוא קורקבנו נקלף ואם קורקבנו נקלף ויש עוד סימן אחר עמו היה טהור ודאי שאין לספקו לא בפרס ולא בעזניה ולא בשום עוף טמא, וכשהיה עוסק רבינו יצחק בעופות בא (קווץ) [קוון, שם עוף] אחד על ישיבתו ובדקוהו ומצאוהו שקורקבנו נקלף ויש לו אצבע יתירה אבל אין לו זפק ולקבלת רבינו חננאל אם כן הוא טהור וקשיא הוא לומר כן שהרי מסתמא הוא כוס או ינשוף שהרי יש לו לחיים זקופים כבני אדם ואמר בפרק המפלת (נדה כ"ג א') דקריא וקיפופיא דיש להם לחיים זקופים כבני אדם, לפיכך היה נראה לומר שאותו סימן רביעי שאינו אלא [או] בפרס או בעזניה הוא זפק ואותו (קווץ) [קוון] שמא אינו דורס והרי הוא מהעשרים עופות שיש בהם ג' סימנים ואינו דורס אחד מהן, ולפי זה טועים העולם שקורים לעורב קורבייל כי הרב רבי יצחק בר רבי מאיר בדק בקורבייל שאנו קורין עורב ומצא בו אצבע יתירה וזפק ואם כן הוא טהור (ס"ב ב' תד"ה מאי וע"ש) וגם בארנו למעלה כי עורב אין לו כי אם סימן אחד עם אינו דורס. וכמו כן טועין בנשר שקורין אקווילה [נ"א אייגלא] שהרי אומר בפרק אלו טריפות (ס"א א') שנשר אין לו סימן טהרה ובאייגלא תמצא אצבע יתירה, וכן טועין אותם הלועזים [ש]קורא [הוא] קוקו ואינו כך שהרי קוקו אנו מחזיקין אותו בטמא וקורא טהור כמו שמוכיח בפרק שילוח הקן (קל"ח ב') שהכל מודים שהיה חייב בשילוח מפני שהוא עוף טהור אם לא מפני שהוא רובץ על בצים שאינם שלו, וכמו כן [טועין ו]קורין נץ אשפארבייר ואינו כך דנץ הוא [אחד] מעשרים עופות שאינם דורסים ואשפארבייר דורס (ס"ג א' תד"ה נץ). ובסוף השמועה (ס"ב ב' ד"ה חזיוה) פוסק רבינו שלמה וז"ל מתוך כך שאין אנו בקיאין בהן נראה שכל עוף הבא לפנינו יש לנו לחוש שמא דורס הוא שהרי תרנגולתא דאגמא אומר שם שהיו מחזיקין אותה בטהורה ולאחר מכאן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ושלא מסרו לנו אבותינו יש לחוש ועל המסורת יש לסמוך דאמר רבי(נו) יצחק (ס"ג ב') עוף טהור נאכל במסורת. ואומר מורי רבינו יהודה ברבי יצחק כי רבינו יצחק בר רבי שמואל בדק בעוף שקורין פיישנץ ומצא בהם כל סימני טהרה וראה שהתירם וכן היה רבינו יעקב אומר ובני פרובינצא אוכלין אותן על פי המסורת אף על פי שיש שקורין אותן תרנגולין בריים ומסקינן (ס"ב ב') אסר אמימר בין תרנגולא דאגמא בין תרנגולתא דאגמא ומ"מ אין אלו העופות בכללם.
מיני חגבים שהתירה התורה החגב והחרגול והארבה והסלעם ובארבעתן נאמר למינהו הרי שמנה ומין חגב הוא הדוכנית ומין החרגול היא עוצרניא ומין ארבה היא ציפורת כרמים ומין סלעם יוחנא ירושלמית, מי שבקי בהן ובשמותיהן אוכלן (ע"פ רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הל' כ"א—כ"ב) בלא בדיקה, ומי שאינו בקי בהן ובשמותיהן שנינו בפרק אלו טריפות כל שיש (בו) [לו] ארבע רגלים [וארבע כנפים] וקרסולים [הם] שני כרעים ממעל לרגלים לנתר בהם על הארץ (ע"פ ויקרא י"א כ"א ורש"י), וכנפיו חופין את רוב ארכו ואת רוב היקפו, כך מסיק רב פפא (ס"ה א'). אע"פ שראשו ארוך ויש לו זנב, אם שמו חגב הרי זה טהור (רמב"ם שם הכ"ב ע"ש במ"מ) שכך מפרש רבי יוסי דברי תנא קמא (שם תד"ה רבי), ותניא (שם) אשר לו כרעים [אע"פ שאין לו] עכשיו ועתיד ליגדל אחר זמן הרי זה מותר.
סימני דגים הם סנפיר וקשקשת [ו]סנפיר הוא שפורח בהם וקשקשת היא הדבוקה בכל הגוף ו(ב)כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ודורש שם (חולין ס"ו א') שאם אין לו עכשיו ולכשיגדיל יש לו [או] שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה יסיר קשקשת הרי זה מותר, ואם אין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת הרי זה מותר (ע"פ רמב"ם מאכלות אסורות פ"א הכ"ד ע"ש ובמ"מ), ובתוספתא שנינו (פ"ג הל' ט') וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחייו ואחת תחת סנפיר שלו ומפרש מורי דאו או קתני בתוספתא ובאחת יש די, וכן מוכיח בתורת כהנים (שמיני פרשתא ג' הל' ה') שדי באחת ורבי יהודה אומר שני קשקשים.
<h2>דף סו.</h2>
וחגבים אין טעונים שחיטה כמו שפירש רבינו שלמה על פי הלכות גדולות (דף קכ"ז ב' ע"ש) שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב, ודגים אי[נ]ן טעונים שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (ו)אם את כל דגי הים יאסף להם אסיפת הדגים כשחיטת הבקר (ע"פ לשון רמב"ם שחיטה פ"א ה"ג), ותניא (עי' ת"כ שמיני פי"ב הל' ה'—ו') זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף שאלו הן מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ו[ל]כל נפש (השורץ) [השורצת] על הארץ אלו חגבים (רש"י שם). ועוד נאמר בחגבים אסיפה שנאמר (אסוף) [אוסף] החסיל (רמב"ם שם). ועוד הביא רבינו שמשון ראיה מדתניא בתוספתא דתרומות (פ"ט ה"ו ע"ש) אוכל אדם חגבים בין חיים בין שחוטין משמע דאין טעונים שחיטה, ואוכל לאו דווקא לעניין חיין דהא איכא בל תשקצו כדאמר בפרק רבי עקיבא (שבת צ' ב') אלא כלומר אם אכלן חיין אין כאן אבר מן החי שהרי אין טעונין שחיטה (חולין ס"ו א' תד"ה במאי).
